כעס הוא רגש עוצמתי, אבל לפי התניא הבעיה בו אינה רק מה שאנחנו אומרים או עושים בזמן כעס.
התניא הולך עמוק יותר ושואל:
מה הכעס אומר על הדרך שבה אני מפרש את מה שקרה לי?
במילים אחרות, הכעס אינו רק תגובה לאדם אחר.
הוא קשור גם לאמונה, להשגחה ולתחושה שלנו לגבי מי באמת מנהל את המציאות.
למה התניא מתייחס לכעס בחומרה?
כשאדם כועס, המחשבה שלו נוטה להיות:
"זה לא היה צריך לקרות."
"הוא הרס לי."
"הוא עשה לי."
מבחינת התניא, זו נקודה שדורשת בדיקה.
אם אדם מאמין שהקב״ה מנהיג את העולם, אז גם כאשר מישהו אחר פוגע בו או מפריע לו, האירוע עצמו לא נמצא מחוץ להשגחה.
זה לא אומר שהאדם שפגע פטור מאחריות.
זה לא אומר שצריך להסכים למה שנעשה.
אבל זה כן אומר שהתגובה שלנו יכולה להשתנות.
במקום לראות את האדם שמולנו כמי ששולט לחלוטין במה שקורה לנו, אנחנו זוכרים שיש תמונה רחבה יותר.
האם זה אומר שאסור לכעוס בכלל?
חשוב לדייק.
התניא לא מלמד להתעלם מעוול.
אם מישהו מתנהג בצורה לא ראויה, אפשר וצריך לפעמים להציב גבול.
אפשר לומר:
"זה לא מקובל עליי."
אפשר לפנות לגורם אחראי.
אפשר להתרחק.
אפשר לדרוש תיקון.
הנקודה היא אחרת:
אפשר לפעול בלי לתת לכעס להשתלט עלינו.
יש הבדל בין טיפול בבעיה לבין התפרצות.
דוגמה פשוטה
נניח שמישהו פגע ברכב שלכם.
התגובה הראשונה יכולה להיות:
"איך הוא עשה לי את זה?"
עכשיו יש שתי שכבות.
השכבה הראשונה היא מעשית:
צריך לבדוק מה הנזק, להחליף פרטים, לתקן.
השכבה השנייה היא רגשית:
כעס, עלבון, האשמה, רצון להחזיר.
התניא לא אומר לוותר על השכבה המעשית.
הוא שואל:
האם השכבה הרגשית עוזרת לי לפתור את הבעיה?
או שהיא רק מוסיפה סערה?
כעס ואמונה
אחד הרעיונות העמוקים בתניא הוא שכעס יכול לנבוע מהרגע שבו אנחנו שוכחים שהמציאות אינה מקרית.
כאשר אנחנו מרגישים:
"האדם הזה קבע לי את החיים"
אנחנו נותנים לו כוח גדול מאוד.
אבל אם אנחנו זוכרים שהאירוע התרחש בתוך הנהגה והשגחה, אפשר לשאול:
מה נכון לי לעשות עכשיו?
זו שאלה אחרת לגמרי.
לא:
"מי אשם?"
אלא:
"מה האחריות שלי מכאן?"
אבל האדם שפגע עדיין אחראי
כן.
וזו נקודה חשובה מאוד.
האמונה בהשגחה לא מבטלת אחריות אישית.
אם אדם פגע, הוא אחראי למעשיו.
אפשר לדרוש ממנו תיקון.
אפשר אפילו להעניש כאשר זה תפקידו של החוק או הסמכות.
אבל אפשר לעשות את כל זה בלי להפוך את הכעס למנהל.
כלומר:
אחריות – כן. איבוד שליטה – לא.
למה כעס מחליש את הבחירה?
כעס יוצר תחושת ודאות.
כשאנחנו כועסים, אנחנו מרגישים שאנחנו יודעים בדיוק:
מי צודק.
מי אשם.
למה זה קרה.
ומה צריך לעשות עכשיו.
אבל דווקא אז אנחנו עלולים לראות פחות.
לכן הכעס יכול לצמצם את הבחירה.
הוא דוחף לפעולה מהירה לפני שהתמונה ברורה.
וזה הפוך בדיוק מהרעיונות שכבר למדנו על מוח שליט על הלב.
"אבל אני צודק"
אחד הדברים הקשים ביותר הוא כעס שבו אנחנו באמת צודקים.
מישהו שיקר.
פגע.
זלזל.
הפר הבטחה.
במקרה כזה הכעס מרגיש מוצדק לחלוטין.
אבל גם כאן אפשר לשאול:
האם הצדק שלי הופך כל תגובה שלי לנכונה?
לא בהכרח.
אפשר להיות צודקים – ועדיין להגיב בצורה שפוגעת בנו.
לכן השאלה אינה רק:
"האם יש לי סיבה לכעוס?"
אלא:
"איזו תגובה תוביל לתוצאה הנכונה?"
מה קורה כשאנחנו ממשיכים להזין את הכעס?
האירוע יכול להימשך חמש דקות.
אבל הכעס יכול להימשך שעות.
אנחנו משחזרים את השיחה.
מדמיינים מה היינו צריכים לומר.
מספרים לאחרים.
חושבים איך להחזיר.
בשלב הזה, האדם שפגע אולי כבר המשיך הלאה.
אבל אנחנו ממשיכים את האירוע בתוך הראש.
זו אחת הסיבות שהעבודה עם המחשבה כל כך חשובה.
לפעמים הכעס הראשוני היה קצר.
מה שמחזיק אותו הוא הסיפור שאנחנו ממשיכים לספר.
שלוש שכבות של כעס
אפשר לפרק רגע של כעס לשלוש שכבות:
1. מה קרה?
העובדות.
2. מה פירשתי?
"הוא מזלזל בי."
"היא עושה את זה בכוונה."
3. איך בחרתי להגיב?
כאן נמצאת העבודה שלנו.
לא תמיד אנחנו שולטים במה שקרה.
לא תמיד שולטים ברגש הראשון.
אבל יש לנו יותר השפעה על הפרשנות ועל הפעולה.
תרגיל: הכעס שמתחת לכעס
בחרו אירוע שבו כעסתם לאחרונה.
שאלו:
מה באמת הפריע לי?
לפעמים מתחת לכעס נמצא משהו אחר:
נפגעתי.
הרגשתי שלא מכבדים אותי.
פחדתי לאבד שליטה.
הרגשתי שלא רואים אותי.
התאכזבתי.
כאשר מזהים מה באמת כואב, אפשר לטפל בבעיה עצמה במקום רק בכעס.
תרגיל נוסף: מה בשליטתי עכשיו?
כתבו שתי עמודות:
לא בשליטתי:
מה האדם האחר עשה.
מה כבר קרה.
מה הוא חושב.
בשליטתי:
איך אני מגיב.
מה אני אומר.
איזה גבול אני מציב.
האם אני ממשיך לחשוב על זה.
כאן אפשר לראות שוב את המעבר מכעס לבחירה.
לא לוותר על הגבולות
העבודה עם כעס לא אמורה להפוך אותנו לפסיביים.
אם מישהו פוגע בנו שוב ושוב, לא צריך רק "להירגע".
צריך לפעול.
אבל הפעולה יכולה להגיע ממקום יציב יותר.
לא:
"אני אראה לו."
אלא:
"אני לא מוכן לקבל התנהגות כזאת, ולכן אני מציב גבול."
זו תגובה אחרת לחלוטין.
שלושה דברים לזכור
1. התניא מחבר כעס לאופן שבו אנחנו מבינים השגחה ואמונה.
2. אמונה אינה מבטלת אחריות של אדם שפגע.
3. אפשר לטפל בבעיה בתקיפות גם בלי לתת לכעס לנהל את התגובה.
המשפט המרכזי של השיעור
הכעס שואל: "איך הוא עשה לי את זה?"
העבודה מתחילה כשאנחנו שואלים: "מה נכון לי לעשות עכשיו?"
בשיעור הבא
לדעת שכדאי לא להגיב מתוך כעס זה קל.
לעשות את זה ברגע שבו הלב בוער – זה כבר קשה יותר.
בשיעור הבא נלמד איך לזהות את השניות הראשונות של הכעס וליצור מרווח לפני שהתגובה יוצאת: