חלק גדול מהדאגה נוצר כשאנחנו מנסים לשלוט בדברים שלא באמת נמצאים בידיים שלנו.
מה אדם אחר יחשוב.
איזו תשובה נקבל.
איך אירוע יתפתח.
מה יקרה בעוד חודש.
האם נצליח.
האם מישהו ישתנה.
במקביל, דווקא הדברים שכן בשליטתנו מקבלים לפעמים פחות תשומת לב.
וזו נקודה חשובה מאוד:
השקט לא מגיע מכך שנשלוט בהכול. הוא מתחיל כשנבחין בין מה שבידינו לבין מה שלא.
למה כל כך קשה לקבל שאין לנו שליטה?
כי חוסר שליטה מרגיש מסוכן.
המוח אומר:
"אם אחשוב על זה מספיק, אולי אצליח למנוע בעיה."
"אם אעבור שוב על כל האפשרויות, אולי אהיה מוכן."
"אם אנסה להבין מה האדם השני חושב, אולי לא אפגע."
אבל לפעמים אנחנו לא מתכוננים.
אנחנו פשוט מנסים לפתור מראש משהו שאין עדיין דרך לפתור.
וזה הבדל גדול.
מה כן בשליטתנו?
בדרך כלל יש לנו יותר שליטה על:
- איך אנחנו מתכוננים
- איך אנחנו מגיבים
- מה אנחנו אומרים
- מה אנחנו עושים
- כמה מאמץ אנחנו משקיעים
- אילו גבולות אנחנו מציבים
- למי אנחנו פונים לעזרה
- במה אנחנו בוחרים להתמקד
אלה הדברים שבהם אפשר לפעול.
ומה לא בשליטתנו?
יש דברים חשובים מאוד שאנחנו פשוט לא מנהלים.
למשל:
- מה אחרים חושבים עלינו
- מה אחרים מרגישים
- החלטות של אנשים אחרים
- מה כבר קרה
- כל פרט בעתיד
- התוצאה הסופית של כל מאמץ
אפשר להשפיע לפעמים.
אבל השפעה ושליטה הן לא אותו דבר.
דוגמה: ראיון עבודה
נניח שיש לכם ראיון.
בשליטתכם
להתכונן.
ללמוד על החברה.
לחשוב על תשובות.
להגיע בזמן.
להציג את עצמכם בצורה טובה.
לא בשליטתכם
מי עוד מתראיין.
מה המראיין מעדיף.
אם התקציב השתנה.
אם יש מועמד פנימי.
מה תהיה ההחלטה הסופית.
אם אתם משקיעים את כל האנרגיה בצד השני, הדאגה תגדל.
אם אתם מחזירים את המיקוד לצד הראשון, יש לכם כיוון.
דוגמה: אדם שלא עונה
שלחתם הודעה.
אין תשובה.
מה בשליטתכם?
לנסח את ההודעה.
להחליט אם ומתי לשלוח הודעה נוספת.
מה לא בשליטתכם?
מתי הוא יענה.
למה הוא עדיין לא ענה.
מה הוא חושב כרגע.
אבל המוח יכול להשקיע שעה שלמה דווקא במה שאין לנו דרך לדעת.
וזה בדיוק המקום שבו צריך לעצור.
שתי שאלות שמסדרות את הראש
כשאתם מודאגים, שאלו:
האם אני יכול לעשות משהו לגבי זה עכשיו?
אם כן – עשו אותו.
אם לא – שאלו:
האם המחשבה הנוספת הזאת באמת משנה משהו?
לפעמים התשובה תהיה לא.
לא הכול או כלום
חשוב גם לא לחשוב בצורה קיצונית.
יש דברים שאינם בשליטתנו, אבל כן בהשפעתנו.
למשל:
אני לא שולט אם אדם יאהב אותי.
אבל אני יכול להשפיע על הקשר דרך כבוד, הקשבה והתנהגות.
אני לא שולט אם אצליח במבחן.
אבל אני יכול להשפיע דרך הכנה.
אני לא שולט אם שיחה תהיה קלה.
אבל אני יכול להשפיע על הדרך שבה אני נכנס אליה.
זו הבחנה טובה:
שליטה – השפעה – חוסר שליטה.
תרגיל שלושת המעגלים
חשבו על משהו שמדאיג אתכם.
חלקו אותו לשלושה אזורים.
מעגל 1: בשליטתי
דברים שאני יכול לעשות בפועל.
מעגל 2: בהשפעתי
דברים שאני לא שולט בהם לגמרי, אבל יכול להשפיע עליהם.
מעגל 3: מחוץ לשליטתי
דברים שאין לי דרך לקבוע אותם.
עכשיו שאלו:
איפה רוב האנרגיה שלי נמצאת?
אם היא נמצאת במעגל השלישי, זה בדרך כלל סימן שכדאי להחזיר אותה פנימה.
ומה הקשר לאמונה?
אמונה יכולה לעזור בדיוק בנקודה הזו.
לא כי היא נותנת לנו שליטה נוספת.
אלא להפך.
היא מאפשרת להכיר בכך שלא הכול תלוי בנו.
האדם צריך לפעול.
להשתדל.
לקחת אחריות.
אבל גם להבין שיש גבול להשתדלות.
אחרי שעשינו את החלק שלנו, נשאר גם מקום לשחרר.
למה שחרור מרגיש לפעמים כמו ויתור?
כי אנחנו רגילים לחשוב:
"אם אני מפסיק לדאוג, אולי אני לא מספיק אחראי."
אבל דאגה אינה פעולה.
אפשר להיות מאוד אחראים ובלי לחשוב על אותה בעיה כל הלילה.
אפשר לבדוק.
להתכונן.
לעשות.
ואז לעצור.
זה לא ויתור.
זו הבחנה בין אחריות לבין ניסיון לשלוט בעתיד.
תרגיל: משפט אחד לכל צד
בחרו דאגה אחת.
כתבו:
מה בשליטתי:
"אני יכול…"
מה לא בשליטתי:
"אני לא יכול לקבוע…"
לדוגמה:
"אני יכול להתכונן היטב לשיחה."
"אני לא יכול לקבוע איך הצד השני יגיב."
המשפטים האלה נשמעים פשוטים, אבל הם יכולים להוריד הרבה בלבול.
כשאין מה לעשות עכשיו
לפעמים התשובה הכנה היא:
אין כרגע פעולה.
זה יכול להיות קשה.
אבל גם אז יש בחירה.
אפשר להמשיך לדאוג.
או לומר:
"עשיתי מה שאני יכול. כרגע אני מחכה."
זו פעולה פנימית של שחרור.
שלושה דברים לזכור
1. לא כל דבר חשוב נמצא בשליטתנו.
2. עדיף להשקיע אנרגיה במה שאפשר לעשות מאשר במה שאי אפשר לדעת.
3. אחריות אמיתית כוללת גם לדעת מתי להפסיק לנסות לשלוט.
המשפט המרכזי של השיעור
התפקיד שלנו הוא לעשות את החלק שלנו – לא לנהל את כל המציאות.
בשיעור הבא
עכשיו נעבור מהבנה לתרגול.
ניקח דאגה אמיתית ונפרק אותה:
מה עובדה, מה תרחיש, מה בשליטתי, ומה הפעולה הבאה.