שיעור 2: מהי הנפש הבהמית?

ניווט בקורס

קורסלימודי תניא למתחילים – קורס חינם

אם הנפש האלוקית שואפת למשמעות, חיבור וטוב – מהו הכוח שמושך אותנו לכיוון אחר?

לפי התניא, זהו אחד התפקידים של הנפש הבהמית.

אבל חשוב מאוד לא לטעות:

הנפש הבהמית אינה פשוט "החלק הרע" שבאדם.

היא גם לא אויב שצריך למחוק.

היא מייצגת את הצד הטבעי, האינסטינקטיבי והעצמי שלנו – הצד שרוצה נוחות, ביטחון, הנאה, כבוד, סיפוק ורווח אישי.

וזה אומר שחלק גדול ממה שאנחנו מרגישים ביום־יום מגיע דווקא ממנה.

למה קוראים לה "בהמית"?

המילה "בהמית" יכולה להישמע קשה, אבל הרעיון פשוט.

בעל חיים פועל בעיקר לפי הטבע שלו.

הוא רעב – הוא מחפש אוכל.

הוא מפחד – הוא בורח.

הוא מאוים – הוא מתגונן.

גם באדם יש צד שפועל באופן טבעי ומהיר.

אני רעב – אני רוצה לאכול.

אני עייף – אני רוצה לנוח.

מישהו פגע בי – אני רוצה להחזיר.

מישהו הצליח יותר ממני – אני עלול לקנא.

מישהו לא מכבד אותי – אני רוצה להוכיח לו שאני צודק.

אלה לא בהכרח מחשבות "רעות".

אלה תגובות טבעיות.

השאלה היא מה קורה אחר כך.

הבעיה אינה שיש לנו רצונות

זו אחת הנקודות החשובות ביותר.

לרצות נוחות אינו דבר רע.

לרצות להצליח אינו דבר רע.

לרצות שיעריכו אותנו אינו דבר רע.

גם רצון ליהנות מהחיים הוא לא דבר שלילי בפני עצמו.

הבעיה מתחילה כשהרצון הטבעי הופך למנהל.

לדוגמה:

רצון לנוח הוא טבעי.

אבל אם בכל פעם שקשה לי אני מוותר – הנוחות כבר קובעת בשבילי.

רצון לכבוד הוא טבעי.

אבל אם כל ביקורת גורמת לי לכעוס – הצורך בכבוד מנהל אותי.

רצון להצליח הוא חיובי.

אבל אם אני דורך על אחרים בדרך – משהו יצא מאיזון.

הנפש הבהמית אוהבת את "עכשיו"

אפשר להבין אותה דרך מילה אחת:

מייד.

אני רוצה עכשיו.

אני רוצה להרגיש טוב עכשיו.

אני רוצה לענות עכשיו.

אני רוצה להוכיח עכשיו.

אני רוצה לברוח מהקושי עכשיו.

הנפש האלוקית, לעומת זאת, יכולה לשאול:

ומה נכון לטווח ארוך?

מה יקרה אחרי שאגיב?

מי אני רוצה להיות?

מה באמת חשוב לי?

זה ההבדל בין תגובה אוטומטית לבין בחירה.

דוגמה מהחיים

נניח שהחלטתם להתחיל משהו חשוב.

ללמוד.

להתאמן.

לעבוד על פרויקט.

לקום מוקדם.

בהתחלה אתם מלאי מוטיבציה.

ואז מגיע יום קשה.

הקול הראשון אומר:

"עזוב, נתחיל מחר."

זה לא בהכרח רוע.

זו הנפש הטבעית שמעדיפה כרגע נוחות על מאמץ.

ואז מגיע קול אחר:

"נכון שקשה לי, אבל החלטתי שזה חשוב."

כאן מתחיל המאבק.

לא בין "אדם טוב" ל"אדם רע".

אלא בין הנוחות של הרגע לבין הבחירה לפי מה שחשוב לנו באמת.

האם הנפש הבהמית יכולה לעשות טוב?

כן.

וזו נקודה חשובה מאוד.

המטרה בתניא אינה רק לדכא את הנפש הבהמית, אלא גם לרתום את הכוחות שלה.

נניח שאדם אוהב תחרות.

הכוח הזה יכול לגרום לו לקנא באחרים.

אבל הוא גם יכול להשתמש בו כדי להתאמץ יותר ולהשתפר.

אדם שאוהב כבוד יכול לרדוף אחרי מחמאות.

אבל אותו רצון יכול גם לעזור לו לשמור על התנהגות מכובדת ואחראית.

אדם שאוהב נוחות יכול להפוך לעצלן.

אבל הוא יכול גם לבנות לעצמו הרגלים וסביבה שמקלים עליו לעשות את הדבר הנכון.

אותו כוח יכול ללכת לכיוונים שונים.

אז מי אמור לנצח?

קל לדמיין את שתי הנפשות כמו שני אנשים שנלחמים עד שאחד נעלם.

אבל זה לא בדיוק הרעיון.

לפי התניא, אצל האדם הרגיל המאבק יכול להמשיך לאורך זמן.

הנפש הבהמית לא פשוט נעלמת.

וזה דווקא חשוב.

כי המשמעות של הבחירה קיימת כל עוד יש מה לבחור.

אם לא הייתי רוצה לכעוס בכלל, לא הייתה משמעות גדולה להתאפקות.

אם לא הייתה עצלות, לא היה מאמץ לקום ולעשות.

אם לא היה רצון לסיפוק מיידי, לא היה צורך במשמעת.

המאבק עצמו יוצר את מקום העבודה.

סימנים שהנפש הבהמית מנהלת כרגע

אפשר לזהות אותה לפעמים דרך משפטים כמו:

"לא אכפת לי מה יקרה אחר כך."

"מגיע לי."

"אני חייב להגיב."

"לא בא לי."

"מה יצא לי מזה?"

"כולם צריכים לדעת שאני צודק."

שוב, עצם הופעת המחשבה אינה הבעיה.

השאלה החשובה היא:

האם אני מגיב אוטומטית, או שיש לי רגע של בחירה?

שלושה תחומים שבהם היא בולטת

נוחות

אנחנו נוטים לבחור במה שדורש פחות מאמץ.

אגו וכבוד

אנחנו רוצים שיכירו בערך שלנו, ולפעמים מגיבים חזק כשאנחנו מרגישים שמזלזלים בנו.

סיפוק מיידי

קשה לנו לדחות משהו מהנה עכשיו בשביל מטרה חשובה יותר בעתיד.

שלושת התחומים האלה מופיעים כמעט בכל חיים אנושיים.

תרגול: איפה היא מופיעה אצלכם?

בחרו מצב אחד שחוזר אצלכם.

למשל:

אני דוחה משימות.

אני מתרגז מביקורת.

אני חייב לענות מיד.

אני מתקשה לוותר.

אני בוחר במה שנוח גם כשזה לא נכון לי.

עכשיו כתבו:

מה אני רוצה באותו רגע?

איזו תחושה אני מנסה להשיג או להימנע ממנה?

מה המחיר של התגובה האוטומטית שלי?

מה הייתי בוחר אם הייתי חושב חמש דקות קדימה?

זה לא תרגיל של אשמה.

זה תרגיל של זיהוי.

רגע חשוב להבנה

אחד הדברים החזקים בלימוד הזה הוא להבין:

הנפש הבהמית אינה כל מי שאני.

אם עלתה בי קנאה, זה לא אומר שאני אדם קנאי במהותי.

אם התעצלתי, זה לא אומר שאני עצלן.

אם כעסתי, זה לא אומר שאני "אדם רע".

יש בי כוח טבעי שפעל ברגע מסוים.

ועדיין נשארת לי בחירה.

ההפרדה הזאת יכולה לשנות מאוד את הדרך שבה אדם מסתכל על עצמו.

ומה עושים איתה בפועל?

לא מתחילים במלחמה.

מתחילים בזיהוי.

שלב ראשון:

"אני רואה מה קורה בי."

שלב שני:

"אני מבין מה אני רוצה כרגע."

שלב שלישי:

"אני בודק אם זה מה שאני באמת רוצה לעשות."

שלב רביעי:

"אני בוחר."

זה בדיוק המקום שבו העבודה הפנימית מתחילה.

שלושה דברים לזכור

1. הנפש הבהמית היא הצד הטבעי והאינסטינקטיבי שבאדם.

2. היא אינה בהכרח רעה – הבעיה מתחילה כשהיא מנהלת אותנו בלי בחירה.

3. אפשר לא רק להתגבר עליה, אלא גם לרתום את הכוחות שלה לכיוון חיובי.

לפני השיעור הבא

עכשיו אנחנו מכירים את שני הכוחות.

הנפש האלוקית מושכת למשמעות, חיבור וטוב.

הנפש הבהמית מושכת לנוחות, סיפוק עצמי ותגובה טבעית.

אבל ברגע אמיתי של כעס, קנאה, פחד או עצלות – איך יודעים מי מדברת עכשיו?

בשיעור הבא נעבור מתיאוריה לתרגול: