למה מאבק פנימי אינו כישלון?

אחת התחושות המתסכלות ביותר היא לחשוב:

"אם אני עדיין נאבק בזה, כנראה שלא באמת השתניתי."

אתם יכולים לעבוד על כעס במשך חודשים – ועדיין לכעוס.

לנסות להיות סבלניים – ועדיין לאבד סבלנות.

להחליט לא לדחות דברים – ועדיין להרגיש רצון לדחות.

לנסות לחזק את האמונה – ועדיין לפגוש פחד וספק.

ואז מגיעה המחשבה:

"אז מה כל העבודה הזאת שווה?"

התניא מציע דרך אחרת לגמרי להסתכל על הדברים.

אולי המאבק הוא לא סימן לבעיה

אנחנו רגילים למדוד הצלחה לפי תוצאה סופית.

אם רציתי להיות רגוע – אני אמור כבר לא לכעוס.

אם רציתי להיות ממושמע – אני אמור כבר לא להתעצל.

אם רציתי להיות חיובי – אני אמור כבר לא לחשוב מחשבות שליליות.

אבל עבודת הנפש לא תמיד עובדת כך.

לפי התניא, אצל הבינוני המאבק יכול להמשיך.

הרצונות לא בהכרח נעלמים.

הדחפים לא בהכרח מפסיקים.

ועדיין יכולה להיות התקדמות עצומה.

ההתקדמות נמצאת במה שקורה בין הרגש לפעולה

נניח שפעם, כשמישהו היה פוגע בכם, הייתם מגיבים מיד.

היום אתם עדיין נפגעים.

עדיין עולה כעס.

אבל אתם עוצרים.

חושבים.

ואולי בוחרים להגיב אחרת.

מבחוץ זה יכול להיראות כאילו "עדיין יש לכם בעיית כעס".

אבל בפועל קרה משהו משמעותי מאוד:

נוצר מרווח בין הרגש לבין הפעולה.

ובתוך המרווח הזה נמצאת הבחירה.

מאבק יכול להיות סימן שאתם עובדים

דמיינו אדם שמרים משקל כבד.

אם אין התנגדות, אין כמעט מאמץ.

דווקא הקושי מלמד שהשריר עובד.

כך גם בעבודה פנימית.

אם עולה דחף ואתם בוחרים אחרת – אתם עובדים.

אם עולה מחשבה ואתם לא נותנים לה להוביל אתכם – אתם עובדים.

אם אתם נופלים וקמים שוב – אתם עובדים.

לכן לא כל מאבק אומר:

"לא הצלחתי."

לפעמים הוא אומר:

"אני בדיוק בתוך התהליך."

הבעיה מתחילה כשאנחנו מודדים את עצמנו לא נכון

יש אנשים ששואלים:

"האם אני עדיין כועס?"

זו לא תמיד השאלה הנכונה.

עדיף לשאול:

כמה מהר אני מזהה את הכעס?

כמה זמן לוקח לי להירגע?

האם אני פוגע פחות?

האם אני מצליח לעצור לפני תגובה?

אותו דבר עם דחיינות.

לא רק:

"האם אני עדיין רוצה לדחות?"

אלא:

האם אני מתחיל מהר יותר?

האם אני צריך פחות שכנוע עצמי?

האם אני מצליח לעשות לפחות חלק מהמשימה?

כך מודדים שינוי אמיתי.

ארבעה סימנים שאתם מתקדמים

1. אתם מזהים את המאבק מוקדם יותר

פעם הייתם מבינים רק אחרי.

היום אתם כבר שמים לב תוך כדי.

זו התקדמות.

2. אתם מגיבים פחות באופן אוטומטי

עדיין עולה אותו רגש, אבל אתם לא חייבים לפעול לפיו מיד.

זו התקדמות.

3. אתם חוזרים לעצמכם מהר יותר

פעם אירוע קטן היה הורס לכם יום שלם.

היום אולי שעה.

בהמשך אולי עשר דקות.

גם זו התקדמות.

4. אתם פחות שופטים את עצמכם

במקום:

"אני שוב כזה."

אתם אומרים:

"זה שוב עלה. עכשיו מה אני בוחר לעשות?"

זו התקדמות עמוקה מאוד.

ומה קורה כשנופלים?

נפילה יכולה להיות חלק מהתהליך.

הבעיה היא שלפעמים אחרי טעות אחת אנחנו מוסיפים טעות נוספת:

אנחנו מוותרים.

למשל:

"צעקתי שוב, אז אין לי סיכוי."

"דחיתי שוב, אז אני עצלן."

"נפלתי בהרגל הישן, אז כל ההתקדמות נמחקה."

אבל טעות אחת לא מוחקת תהליך שלם.

היא יכולה להפוך למידע.

מה הפעיל אותי?

איפה איבדתי שליטה?

מה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה?

לא להפוך מאבק לזהות

יש הבדל גדול בין:

"יש לי מאבק עם כעס"

לבין:

"אני אדם כועס."

בין:

"קשה לי להתחיל משימות"

לבין:

"אני עצלן."

בין:

"עלתה בי קנאה"

לבין:

"אני קנאי."

כשאנחנו הופכים קושי לזהות, קשה יותר להשתנות.

התניא מאפשר לראות את המאבק כמשהו שפועל בתוכנו – לא כהגדרה מלאה של מי שאנחנו.

דוגמה: אותו אדם, שלושה שלבים

נניח שמישהו מבקר אתכם.

שלב ראשון

אתם מיד תוקפים בחזרה.

שלב שני

אתם עדיין כועסים, אבל אחרי שתי דקות מבינים שהגבתם מהר מדי.

שלב שלישי

אתם מרגישים את הכעס עולה – ועוצרים לפני התגובה.

בכל שלושת השלבים הכעס עדיין קיים.

אבל האם האדם לא התקדם?

בוודאי שכן.

ההתקדמות נמצאת ברמת המודעות, השליטה והבחירה.

ומה אם אני שוב ושוב באותו מקום?

לפעמים באמת יש תחושה שהמאבק חוזר בדיוק באותה צורה.

במקרה כזה כדאי לשאול:

האם אני באמת באותו מקום, או שאני פשוט פוגש שוב את אותו נושא?

אלה שני דברים שונים.

יכול להיות שהכעס עדיין עולה.

אבל היום אתם מזהים אותו מהר יותר.

יכול להיות שהפחד עדיין קיים.

אבל אתם פחות בורחים.

יכול להיות שהעצלות עדיין מגיעה.

אבל אתם לא מוותרים כל כך בקלות.

אותו אתגר יכול להופיע ברמה חדשה.

תרגול: למדוד התקדמות בצורה אחרת

בחרו תחום אחד שאתם עובדים עליו.

כתבו:

איך הייתי מגיב לפני חצי שנה?

איך אני מגיב היום?

מה עדיין קשה לי?

מה כבר השתפר?

מה תהיה התקדמות קטנה נוספת?

לא מהפכה.

רק צעד אחד.

אתגר לשבוע הקרוב

בכל פעם שאתם מרגישים שנכשלתם, אל תגידו מיד:

"אני שוב באותו מקום."

במקום זה, שאלו:

"מה עשיתי הפעם טוב יותר, אפילו קצת?"

ואז:

"מה אני רוצה לנסות בפעם הבאה?"

שתי השאלות האלה הופכות כישלון לכלי לימוד.

שלושה דברים לזכור

1. מאבק חוזר אינו הוכחה שאין התקדמות.

2. שינוי אמיתי נמדד גם בדרך שבה אנחנו מגיבים לקושי, לא רק בכך שהקושי נעלם.

3. נפילה אינה סוף התהליך – היא יכולה להפוך לחלק מהלמידה.

המשפט המרכזי של השיעור

אם אתם זוכרים משפט אחד, זכרו:

התקדמות לא תמיד נראית בכך שהמאבק נעלם, אלא בכך שאתם לומדים לנהל אותו טוב יותר.

לפני השיעור הבא

עכשיו אנחנו יודעים שלא צריך לפחד מהמאבק.

אבל איך מזהים אותו בזמן אמת, לפני שכבר הגבנו?

בשיעור הבא נעשה בדיוק את זה: