פחד ודאגה הם חלק טבעי מהחיים.
אנחנו מפחדים מדברים שיכולים לפגוע בנו.
אנחנו דואגים למה שעלול לקרות.
אנחנו מנסים לצפות את העתיד כדי להיות מוכנים.
אבל לפי רוח התניא, השאלה החשובה היא לא רק:
"ממה אני מפחד?"
אלא גם:
"מה אני עושה עם הפחד הזה?"
האם הוא עוזר לי להתכונן?
או שהוא גורם לי לחיות שוב ושוב בתוך תרחיש שעדיין לא קרה?
פחד שמזהיר מול פחד שמנהל
יש פחד שיכול להיות מועיל.
אם יש סכנה אמיתית, הפחד גורם לנו להיות זהירים.
אם יש מבחן חשוב, הדאגה יכולה לגרום לנו להתכונן.
אם יש בעיה שדורשת טיפול, החשש יכול לדחוף אותנו לפעול.
במצבים כאלה הפחד מביא מידע.
אבל לפעמים הוא ממשיך גם אחרי שהמידע כבר התקבל.
ואז הוא הופך מ:
"יש משהו שכדאי לבדוק"
ל:
"אני חייב לחשוב על זה שוב ושוב עד שאדע בוודאות מה יקרה."
וכאן מתחילה הבעיה.
דאגה רוצה ודאות
אחד הדברים שקשה לנו במיוחד הוא לא לדעת.
מה תהיה התוצאה?
מה אדם אחר יחליט?
מה יקרה בעוד חודש?
האם אצליח?
האם הכול יסתדר?
המוח מחפש תשובה.
וכשאין תשובה, הוא לפעמים ממציא אחת.
בדרך כלל לא את האופטימית.
למשל:
"עדיין לא ענו לי"
הופך ל:
"כנראה שזה לא טוב."
או:
"אני לא יודע איך השיחה תתנהל"
הופך ל:
"זה בטוח ייגמר רע."
אבל חוסר ודאות אינו בהכרח סימן שמשהו רע עומד לקרות.
לפעמים הוא פשוט אומר:
אנחנו עדיין לא יודעים.
איפה האמונה נכנסת?
התניא מלמד שהאדם חי בעולם שאינו מנותק מהשגחת ה'.
אמונה אינה אומרת שאנחנו יודעים מראש איך כל דבר יסתיים.
והיא גם אינה אומרת לשבת ולא לעשות דבר.
להפך.
האדם צריך לעשות את מה שנדרש ממנו.
אבל במקביל לזכור:
לא כל התוצאה בידיים שלי.
זו נקודה עמוקה מאוד.
כי הרבה דאגה נוצרת בדיוק כשאנחנו מנסים לקחת אחריות על דברים שאין לנו שליטה מלאה עליהם.
אחריות מול שליטה
יש הבדל גדול בין השניים.
נניח שאתם לפני ראיון עבודה.
באחריותכם:
להתכונן.
ללמוד על התפקיד.
להגיע בזמן.
לענות בכנות.
אבל אתם לא שולטים ב:
מי עוד מועמד.
מה יחשוב המראיין.
מהם השיקולים הפנימיים של הארגון.
ומה תהיה ההחלטה.
אם תנסו לשלוט גם בחלק השני, הדאגה יכולה להפוך לאינסופית.
הגישה המאוזנת יותר היא:
לעשות את חלקי ברצינות – ולשחרר את מה שלא בידי.
האם אמונה אומרת "הכול יהיה בדיוק כמו שאני רוצה"?
לא.
זו הבחנה חשובה.
אמונה אינה הבטחה שכל תוצאה תהיה זו שקיווינו לה.
אלא הכרה בכך שהמציאות אינה מקרית ושאין לאדם שליטה מלאה על כל פרט.
לכן אמונה יכולה לאפשר לנו לומר:
"אני עושה את מה שאני יכול."
"אני לא יודע מה תהיה התוצאה."
"ואני לא חייב לפתור את העתיד עכשיו."
זה לא מבטל את הפחד.
אבל זה יכול למנוע ממנו להפוך למנהל.
פחד אוהב את השאלה "ומה אם?"
"ומה אם אכשל?"
"ומה אם אאבד את זה?"
"ומה אם זה לא יסתדר?"
לפעמים יש טעם לענות.
אם יש משהו שניתן להתכונן אליו – כדאי להתכונן.
אבל לפעמים אחרי שענינו פעם אחת, המחשבה פשוט חוזרת:
"כן, אבל מה אם…?"
בשלב הזה כדאי לשאול:
האם יש כאן משהו חדש שדורש פעולה?
אם לא, ייתכן שאנחנו כבר לא פותרים בעיה.
אנחנו פשוט דואגים.
דוגמה: מחכים לתוצאה
נניח שעברתם בדיקה חשובה ואתם מחכים לתשובה.
יש הבדל בין:
"למתי צפויה התוצאה ומה אעשה אם אצטרך המשך טיפול?"
לבין:
"ומה אם זה הדבר הכי גרוע?"
ואז שוב.
ושוב.
ושוב.
הדאגה לא מייצרת מידע חדש.
היא רק גורמת לכם לחוות שוב ושוב תרחיש שאין לכם עדיין דרך לדעת אם יתרחש.
לחזור להווה
אחת הדרכים להתמודד עם דאגה היא להחזיר את עצמנו לשאלה:
מה נדרש ממני עכשיו?
לא בעוד חודש.
לא בתרחיש הכי גרוע.
עכשיו.
אולי אין כרגע מה לעשות.
גם זו תשובה.
אולי הצעד היחיד הוא להמתין.
אולי אפשר להתקשר.
אולי צריך להתכונן.
הפעולה הנכונה נמצאת כמעט תמיד בהווה.
הדאגה, לעומת זאת, אוהבת לחיות בעתיד.
מה עם פחד רוחני?
גם בעבודת ה' יכולה להופיע דאגה:
"אולי אני לא מספיק טוב."
"אולי אני אף פעם לא אשתנה."
"אולי כל העבודה שלי לא שווה."
כאן חוזר מה שכבר למדנו על הבינוני.
העבודה אינה דורשת לדעת מראש שתצליחו.
היא דורשת לבחור את הצעד הנכון עכשיו.
המאבק של היום לא חייב להכריע את כל העתיד.
תרגיל: האם הפחד מבקש פעולה או ודאות?
חשבו על דאגה שמעסיקה אתכם.
שאלו:
האם יש משהו שאני יכול לעשות עכשיו?
אם כן:
עשו אותו.
ואם לא:
שאלו:
האם אני מנסה עכשיו להשיג ודאות שאי אפשר להשיג?
זו שאלה חזקה מאוד.
כי לפעמים מה שאנחנו מחפשים הוא לא פתרון.
אנחנו רוצים הבטחה.
והבטחה כזאת פשוט לא תמיד קיימת.
תרגיל נוסף: שתי רשימות
כתבו:
מה האחריות שלי?
למשל:
להתכונן.
לשאול.
לפעול.
לקבל החלטה.
מה לא בשליטתי?
התוצאה.
מה אחרים יחשבו.
מה יקרה בעתיד.
התגובות של אנשים אחרים.
עכשיו בדקו:
איפה אני משקיע יותר מחשבה – באחריות שלי או במה שלא בשליטתי?
אם רוב האנרגיה נמצאת בצד השני, יש מקום להפנות אותה.
ומה אם יש סכנה אמיתית?
אם יש סכנה ממשית, לא צריך להתעלם ממנה בשם אמונה.
צריך לפעול.
זהירות, התייעצות, תכנון וקבלת עזרה יכולים להיות בדיוק הדבר הנכון.
המטרה אינה לבטל פחד מוצדק.
המטרה היא להבדיל בין:
פחד שמוביל לפעולה נכונה
לבין:
דאגה שחוזרת בלי לקדם שום דבר.
שלושה דברים לזכור
1. פחד יכול להזהיר, אבל הוא לא חייב לנהל.
2. אמונה אינה מבטלת אחריות – היא עוזרת להכיר בגבול השליטה שלנו.
3. דאגה חוזרת לא תמיד פותרת בעיה; לפעמים היא רק מנסה להשיג ודאות שאין לנו.
המשפט המרכזי של השיעור
עשה את מה שבידך – ואל תדרוש מעצמך לשלוט במה שמעולם לא היה בידך.
בשיעור הבא
העיקרון ברור, אבל עכשיו צריך להפוך אותו לכלי ממשי.
איך יודעים מה באמת בשליטתנו?
ומה עושים כשאנחנו משקיעים את רוב האנרגיה דווקא במה שלא?
זה הנושא של השיעור הבא: